שני בתים צמודים זה לזה בארסוף – אחד מהם, של ראובן, בנוי ומאוכלס, והשני, השייך לשמעון, נמצא במצב של שלד בנייה. המעבר היחיד לביתו של שמעון מתבצע דרך שביל גישה, "דרך שירות", העובר בשטחו של ראובן. שביל זה מסומן בתכנית המתאר המקומית מתחילת שנות ה-70, ובזכותה ניתנת גישה אל הנכס של שמעון דרך שטח שכנו.
העניינים הסתבכו כאשר בשל סכסוך בין השניים, חסם ראובן את דרך השירות, ומנע בכך את הגישה לנכס של שמעון. כתוצאה מכך, פנה שמעון לבית משפט השלום בדרישה להצהיר כי זכות המעבר דרך השביל הכרחית למעבר אל ביתו, וביקש אף להוסיף הערת אזהרה ברישום השימוש הציבורי בשביל זה.
החלטות בתי משפט השלום והמחוזי
בשלב ראשון, בית משפט השלום דחה את בקשתו של שמעון, וקבע כי אינו זכאי למעבר מכוח "זיקת הנאה" היסטורית או כל זכות אחרת בשטח של ראובן. בעקבות זאת, הגיש שמעון ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את טענותיו והשיב את הדיון לבית משפט השלום להמשך בירור מעמיק.
ראובן לא הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי ופנה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בבקשה שהוועדה המקומית לתכנון ובניה תחויב להסדיר את שביל הגישה כחוק בהתאם לתכנית המתאר. לאחר דיון בין שמעון למועצה האזורית, הגיעו הצדדים להסכמה חלקית – אך היא לא כללה את הסכמתו של ראובן, שהתנגד לכל גישה דרך שטחו. בעקבות ההתנגדות, התקשה בית המשפט לעניינים מנהליים להכריע וערעור נוסף הוגש לבית המשפט העליון.
פסק דינו של בית המשפט העליון
בית המשפט העליון בחן את המקרה ואת תכנית המתאר המקומית, וקבע כי אף על פי שהוכנו תכניות חדשות, אין בהן כדי לשלול את זכות ההפקעה של שביל הגישה. יתרה מכך, העליון קבע כי אין חלופה סבירה אחרת שתאפשר גישה לנכס של שמעון, בניגוד לטענת ראובן.
בית המשפט העליון הדגיש בפני הצדדים כי מוטב היה אילו היו מגיעים לפשרה בכוחות עצמם, כדי למזער את הפגיעה והמתחים בין השכנים. יחד עם זאת, נקבע כי אין פגם בהחלטת הוועדה המקומית לבצע הפקעה של השביל, בהתאם לתכנית המתאר המקורית, מתוך הבנה כי מדובר בפתרון ההוגן והמעשי ביותר.
לסיכום,
סיפור זה ממחיש את האתגרים המשפטיים שעולים במקרים של סכסוכי שכנים סביב זכויות קניין וזכות הגישה לנכס. פסק הדין מדגיש את הצורך באיזון רגיש בין שמירה על זכויות הקניין לבין מתן פתרונות מעשיים לטובת כלל המעורבים.
עע"מ 2604/23
