סכסוך משפחתי סביב דירת ירושה אשר הגיע לאחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, מעלה שאלות מרתקות על הממשק בין זכויות קנייניות, דיני ירושה, והתחדשות עירונית.
במרכז הסכסוך עמדה דירה בבעלות משותפת של שתי אחיות – האחת מחזיקה ב-15/16 מהזכויות, והשנייה ב-1/16 בלבד. התובעת, בעלת החלק הארי, ביקשה לפרק את השיתוף ולמכור את הדירה לאלתר. מנגד, הנתבעת התנגדה בטענה שפרויקט פינוי-בינוי עתידי צפוי להעלות משמעותית את ערך הנכס.
בית המשפט נדרש להכריע בין שני עקרונות מתנגשים: הזכות הקניינית לפירוק שיתוף, המעוגנת בסעיף 37 לחוק המקרקעין, אל מול שיקולים כלכליים ותכנוניים עתידיים.
בפסיקתו, הדגיש בית המשפט את מעמדו של פירוק השיתוף כ"עיקרון-על" בחוק המקרקעין. נקבע כי כל שותף במקרקעין זכאי לדרוש פירוק שיתוף בכל עת, בכפוף לחריגים מצומצמים שלא התקיימו במקרה דנן. בית המשפט קבע נחרצות כי אין בטענה לקיומו של פרויקט פינוי-בינוי כדי להצדיק סטייה מעיקרון זה.
יתרה מזאת, בית המשפט הבהיר כי אילו סבר המחוקק שיש לעכב פירוק שיתוף בשל פרויקטים עתידיים או פוטנציאל השבחה, היה הדבר מעוגן בחקיקה. העדר הוראה כזו מחזק את העמדה כי זכות הפירוק גוברת על שיקולים כלכליים עתידיים, גם אם הם נראים מבטיחים.
פסק הדין מעלה שאלות מרתקות על האיזון בין זכויות קנייניות פרטיות לבין אינטרסים ציבוריים ותכנוניים. האם ראוי שפרויקטים של התחדשות עירונית ישפיעו על זכויות קנייניות? האם יש מקום לשקול תיקון חקיקה שיאפשר עיכוב פירוק שיתוף במקרים של פרויקטים מאושרים?
לקח חשוב העולה מפסק הדין הוא חשיבות התכנון המוקדם בענייני ירושה. בעוד שצוואה ניתנת לשינוי עד יום הפטירה, מתנה היא בלתי הפיכה. במקרים של ירושה משותפת, מומלץ לשקול הסכם שיתוף מפורט שיכול להגביל את הזכות לפירוק שיתוף לתקופה מוגדרת, ובכך למנוע סכסוכים עתידיים.
לסיכום, פסק הדין מדגיש את עליונות הזכות הקניינית על פני שיקולים כלכליים עתידיים, גם כשמדובר בפרויקטים בעלי חשיבות ציבורית. הוא מהווה תזכורת חשובה לחשיבות התכנון המשפטי המוקדם בענייני רכוש משפחתי, ומעלה שאלות מרתקות על הממשק בין קניין פרטי לתכנון עירוני בעידן של התחדשות עירונית מואצת.
